בית המשפט העליון קבע כי עיכוב בהעברת כספי מסים שנוכו בשל מצוקה כלכלית אינה בחזקת "הצדק סביר"

בית המשפט העליון, כבוד השופט סלים ג'ובראן דחה (23.12.08) בקשת ערעור וקבע כי "האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטות כלכלית".

נועם מלמד מראשון לציון שימש כמנהל פעיל בחברת "אסף הכסף בע"מ". כתב אישום נגד מלמד והחברה הוגש לבית משפט השלום בירושלים ע"י עו"ד איתן אמנו ממדור תביעות ירושלים של המחלקה הפלילית ברשות המסים בגין עבירות של אי תשלום מס שנוכה ואי הגשת דוח במועד. מלמד, אף הועמד לדין בגין עבירות של אחריות מנהל. לפי כתב האישום, במשך 15 חודשים בשנים 2001-2002 לא שילמו החברה ומנהליה את המס שנוכה מעובדי בחברה ומקבלני המשנה בסך 776,912 ₪ במועדו, ללא הצדק סביר. בנוסף, לא הגישו לפקיד השומה דוח על הכנסות החברה לשנת המס 2002 במועד,ללא סיבה מוצדקת.

בית המשפט השלום זיכה את הנאשמים מעבירות של אי תשלום מס שנוכה לשנת 2001 בשל קיומו של הצדק סביר והרשיעם ביתר האישומים. בימ"ש השלום מצא הצדק סביר באי קיום הסדר תשלומים עם פקיד השומה עקב מצבה הכלכלי הקשה של החברה וכניסתה להליכי פירוק. הנאשמים ערערו על הכרעת הדין והמדינה ערערה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של הנאשמים וקיבל את ערעורה של המדינה לעניין הכרעת הדין. בנוגע למס שנוכה בשנת 2001 ולא שולם ע"י החברה במסגרת הסדר פריסת החוב, קבע בית המשפט "שהסכמת הרשות לקבל באיחור את המס שנוכה כפופה לכיבוד ההסדר ע"י הנישום. ואין נפקא מינה לכך שהסיבה לאי עמידה בהסדר נעוצה בקריסתה הכלכלית של החברה. המחוזי הרשיע את הנאשמים באי תשלום מס שנוכה בשנת 2001 אך דחה את ערעור המדינה לעניין גזר הדין והשאיר אותו על כנו.

הנאשמים פנו לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, בה טענו, בין היתר, כי שגה בימ"ש המחוזי כשקבע כי קריסה כלכלית אינה הצדק סביר לאי תשלום המס שנוכה במסגרת הסדר פריסת החוב. עוד טען הנאשם כי לא הוכחה כל מחשבה פלילית מצדו ולכן אין להרשיעו באי תשלום מס וכיו"ב.

כבוד השופט קובע כי דין הבקשה להידחות משום שהעניין נדון בפני שתי ערכאות והלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה למקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית. מוסיף השופט כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין, בהתאם להלכת ברקאי. "אין בהליך פירוקה של החברה להוות הצדק סביר לאי עמידת החברה בהסדר פריסת החוב, שכן לרשות המבקש 1 עמדה הבחירה בין השקעת הכנסות החברה בחברה עצמה לבין המשך הסדרת חובו מול רשויות המס. משבחר באפשרות הראשונה במקום להעביר לרשויות המס את אשר לא לו, נשמטה תחת רגליו הטענה כי ישנו הצדק סביר למעשיו.". רע"פ 7504/08